קיר אמן / ליעד מוזס

תואם USB/ רישום ועיבוד דיגיטאלי

ליעד מוזס- אמנית ומשוררת תושבת העיר, בוחנת את הקשר המורכב שבין האנושות לטכנולוגיה. האם הטכנולוגיה, שבבסיסה נועדה להיות כלי שרת בידי האדם, קמה על יוצרה?

 

ליעד בוחרת בדימויים המייצגים תמימות וטוהר ובהם היא משתילה חיבור USB מתוך כוונה להמחיש את תחושתה כי הטכנולוגיה משתלטת על האנושי, כך שאפילו אלמנטים הנתפסים כטבעיים ביותר, מושפעים ומהונדסים מחדש כאשר הטכנולוגיה תופסת את מקומו של הקשר הבינאישי האנושי.                                                                                                    

 

ליעד יוצרת חיבורים בין עולמות שונים היוצרים תחושה סוריאליסטית ושואבים השראה גם מתולדות האמנות. הניתוק מן הטבע והניסיון לשלוט בו מטריד את ליעד. הצורך של האדם בדומיננטיות הוביל לדעתה לאובדן החיבור שלנו לדברים הבסיסיים ביותר כמו קשר עין ומגע יד.  תשומת הלב שתובעת מאיתנו הטכנולוגיה כשהיא חוטפת אותנו מתוך ה'כאן והעכשיו', מפתה אותנו אל תכנים אחרים, מקרב את האנשים הרחוקים מאתנו אך גם מרחיק מאתנו את הקרובים לנו ביותר.

 

ליעד משתמשת בצילומים כ'רפרנס' (בסיס התייחסות) לרישומים עדינים בעיפרון, אותם היא סורקת וממשיכה לעבד במחשב. המהלך שעושה ליעד בשימוש בטכנולוגיה כחלק מיצירתה האמנותית משמש כתיקון לאובדן הדרך בקשר שבין אדם לטכנולוגיה. היא מחזירה את הטכנולוגיה לתפקידה המקורי ככלי שרת המרחיב את פוטנציאל היצירה, נותן לה כנפיים ומחדד את המסר שמבקש האמן להביע.

 

אוצרת: קרן ויסהוז ,                                                                        

תחום אמנות, הרשות לתרבות ואמנות                                               

 

 

חבר כמוך

אין עוד חברים כמוך

השביתו את פס היצור.

המפעל נסגר

ומה שנשאר,

נארז ונשלח למחזור.

עכשיו הכל חיקויים

האיכות נפגמה,

הרעות התחפרה

בשירי הגבורה.

הקדמה מוטטה

את תשתיות העבר,

הפנים התחלפו

במסך ועכבר.                         (מתוך ספר שיריה: "מרחקים ארוכים", ליעד מוזס)

 

 

קיר אמן/ עידן גרוס

כופר נפש/ צילום

 

עידן גרוס, יליד העיר ראשון לציון, צלם פעיל ב-12 השנים האחרונות, הקים בי"ס לצילום "פרספקטיבה" ומרצה לצילום במכללת אשקלון.

צילומיו של עידן אינם מתוכננים או מבוימים מראש. הוא יוצר מתוך תשוקה וחיבור מיידי לנושא הצילום. המשיכה של עידן לנושאי צילום דתיים נובעת מהמפגש שלו, כאדם חילוני, עם הפולחן הדתי המסתורי והמסקרן והטקסיות הזרה לו. עידן מצליח להתבונן מהצד על הפולחן הדתי, להתרגש מהיופי שבו, מהאקזוטיות, ללכוד את האקסטאזה של הרגע, ולהביע בפריים אחד סיפור מורכב שמהדהד סיפורים מיתולוגיים ומסורות עתיקות, במפגשם עם התרבות המודרנית של ימינו. 

 

עידן מציג בתערוכה זו צילומים הלקוחים מדתות שונות: מהיהדות האורתודוכסית, מהדת השומרונית ומהבודהיזם הנפאלי, אך למרות שונותן זו מזו, מבעו של ליעד מצליח לקרב ביניהן ולהראות את נקודות הדמיון. הוא מביט בכולן באותה מידה של פליאה וסקרנות אנתרופולוגית.

המפגש הזה מעורר בצופה רגשות מנוגדים: הוא מוכר עד מאוד אך בו זמנית גם אקזוטי ומוזר. יש בו יופי אבל גם רתיעה, האקסטאזה שבו מושכת ובאותו זמן גם מטרידה. הוא מעורר שלווה אך גם פחד. רגעים של התעלות ורגעים מעוררי גיחוך.

 

צילומיו תופסים את הפעילויות הקטנות "המכאניות" שבפולחן וגם את רגעי הנשגבות. בחלקן יש דחיסות ורעש סואן ובחלקן דממה דקה. עידן מאיר בעבודותיו את המורכבות והניגודים הקיימים בכל פולחן, ולעיתים נעלמים מעינינו כשהם הופכים לשגורים. הוא מאפשר לצופה להתבונן בהם במבט חדש, נקי, ולגלות את משמעותן מחדש עבורו .

 

אוצרת: קרן ויסהוז

תחום אמנות, הרשות לתרבות ואמנות

 

 

קיר אמן/ דיאנה שנייר

השמיעי קול/ גרפיקה ממוחשבת

 

דיאנה שנייר-  אמנית ויוצרת המתגוררת בראשון לציון, סטודנטית לעיצוב גרפי במכללת שנקר, עושה שימוש ביצירותיה להעברת מסר חשוב למניעת תקיפות מיניות וקוראת לקורבנות לעשות מעשה ולהשמיע קול.

 

דיאנה מבקשת לחזק את הקורבנות , לעורר אותם ממצב של הלם ושתיקה מתוך תחושות של בושה או אשמה מוטעות, אל ההבנה כי לא בם האשמה והבושה אינה שלהם. מתוך הכרתה בחשיבות התוכן הוויזואלי ויכולתו להעביר מסר חד וברור, היא עושה בו שימוש להעלות למודעות את ההשפעה ההרסנית של התקיפה על קורבנה ועל חשיבות התמיכה בקורבן והוקעה ציבורית של התופעה. דיאנה שואפת לשנות את האווירה הציבורית השופטת את הקורבן וכן את תחושת האשמה של הקורבנות עצמם, מתוך הבנה ששתיקתם של הקורבנות (רק כ-20%  מהם מגישים תלונה) מתפרשת כמתן לגיטימיות למעשה הנפשע. היא זועקת את זעקתם של הקורבנות, דורשת מהחברה להתייצב לצידם, קוראת להם להתעורר ולהתנער מתחושות משתקות ולפעול באופן ציבורי לשינוי.

 

תערוכה זו היא אבן דרך בתהליך של העצמה וריפוי עצמי שעוברת דיאנה ב-15  השנים האחרונות. ההבנה כי הרצון לשכוח את שלא ניתן למחוק- הוא בלתי אפשרי, הובילו אותה לעשות מעשה ולהשמיע קולה באומץ ובנחישות.

 

אוצרת-קרן ויסהוז

תחום אמנות, הרשות לתרבות ואמנות

 

 

קיר אמן/שושו (וונש) ברק

נופים הם לפעמים.../ ציור שמן על בד

 

עבור שושו ברק ציור הוא תהליך של למידה והתנסות, כל ציור מוביל אותה אל הבא אחריו. ציוריה נולדים מנופים ארכיטיפים שליוו את ילדותה בחולות ראשון לציון ונופי המדבר סביב ביתה בקיבוץ עין גדי. שושו מציירת בסבלנות, בונה את הציור שכבה על גבי שכבה, מדייקת את התבוננותה בנוף, זה שמול עיניה וגם בזה הפנימי שקיים בזיכרונה. הציור נבנה על בסיס טכני של קומפוזיציה, צורה וצבע אך משם עובר תהליך רגשי ההופך אותו למבע פנימי אישי המהדהד את עברה של שושו יחד עם ההווה שלה כיום. סדרת עבודות של שושו מתמקדת בדרך המובילה מביתה שבמדבר אל העיר בה היא מציירת, עורק חיים זה מחבר את שני קצוות חייה המטעינים ומשלימים זה את זה. בסדרת עבודות אחרת היא סוגרת מעגל, מביאה את דור ההמשך אל הנופים המזכירים לה את ילדותה, משחזרת אותם באמצעות נכדתה, חיה אותם לרגע מחדש. שושו מחוברת בכל נפשה לטבע הסובב אותה, לחילופי העונות, לצמחייה והיא הופכת אותם לביטוי אישי של הוויתה.

 

אוצרת- קרן ויסהוז

הרשות לתרבות ואמנות

 

כמה מילים על עצמי...

אני ילידת נחלת יהודה , בכיתה ה' עברתי עם הורי מינקה ושרוליק וונש ואחותי בינה לגור בשכונת אברמוביץ , תיכון למדתי בגימנסיה הריאלית בראשון. בבגרותי הגשמתי חלוציות ועד היום אני חברת קבוץ עין גדי.

 

לצייר התחלתי בשנת 2005 במוזיאון ירושלים במסגרת חוגי הנוער.עם מורות מאוד מיוחדות, דלית שרון , קורינה קיי ויעל רובין.

מזה שלוש שנים אני מציירת במסגרת החוגים המתקיימים בבית האומנים בתל אביב ונהנית מהשפע הניתן לי על ידי רויטל בן אשר פרץ.

 

להציג את ציורי המבטאים את נוף ילדותי בראשון זו חוויה מיוחדת במינה  ובשמחה רבה אני משתפת אתכם בחוויה זו.