"חווית היצירה כרוכה בהרגשה עמוקה של חזרה הביתה. זוהי הוויה של פעולה מתוך המרחב הפנימי והאינטימי ביותר. החוץ לעיתים נתפס כגלות הכרחית, שהיציאה אליה אומנם נחוצה ובלתי נמנעת, אך כרוכה בחוויית זרות, ניכור ובדידות. החזרה אל ה"בית" מאפשרת לעבד את חומרי החוץ, "לביית" אותם ובכך להפוך את ההישרדות לחיים, את הבלתי מושג לחלום ולתקווה ואת השבור לשלם. העבודות שלי הן מצבי תודעה על רצף הניגוד בין הפנים לחוץ. הן משקפות את המצב הכלל אנושי והפרטי בעולם של זרות, ניכור ובדידות, תוך ניסיון ליצור קרבה, אהבה ומשמעות בעולם חסר משמעות, וסדר בעולם של כאוס" 

מִפְתָּן - סַף, הוא הקורה התחתונה של הפתח. שתי הדפנות המאונכות לו הן בלשון המקרא מְזוּזוֹת, והקורָה שמעל – המקבילה לסף – היא מַשְׁקוֹף. שכן היא המשקיפה מעל הן פנימה והן החוצה. העמידה על המפתן על הסף תחת המשקוף היא הבסיס ליצירתה של ליזה.

ליזה  בציוריה מנסה להעביר מצב תודעתי שהוא תגובה למציאות הקיימת, החוויות / המצבים אותם היא מציירת  נמצאים על הסף, במפתן, ומציגים  נקודות מבט שונות על הבית ומחוצה לו. כאשר הבית, הוא אינו מקום פיזי, אין זה בית במובן הממשי של המילה אלה הכוונה היא המקום, השייכות, האהבה שאנו חשים למקום או לנקודה בזמן. ליזה  מתארת מקום שהוא בו בזמן כל מקום ושום מקום. ולכן כל אחד יכול למצוא עצמו בין ציוריה.

המציאות היא אינטנסיבית  ומשתנה באופן תדיר, ליזה בציוריה מגיבה אליה, היא  מנסה 'לתפוס' רגעים בזמן רגעים בהם יש חמלה, אהבה, שייכות. ליזה מקפיאה נקודות בזמן, זמן שהוא על זמני שכן הוא לא שייך לזמן הממשי, הוא נע בין מציאות לדמיון, בין השקפה לשיקוף, בין חלום למעשה. מחוות של קרבה, קבלה, מציאה של נחמה או שמחה באחר, הן על זמניות, ואלו הן המחוות אותן מציירת ליזה.  

נושא החוזר ביצירותיה של ליזה הוא שומר הסף, שומר המפתן. הכלב המשמש מוטיב חוזר ביצירת של ליזה, הוא העומד על המשמר, הוא מופיע בציורים רבים ותמיד נמצא במקום שהוא הסף, דלת הבית, חלון, יציאה למרפסת. הכלב  הוא סמל הנאמנות והאהבה שאינה תלויה בדבר מוסיף לנו רובד נוסף של רגש והבנה ביצירה

ההתבוננות בציוריה של  ליזה גורמת לנו להיות מעורבים רגשית במתרחש. באשר לרגש העולה הוא סובייקטיבי, אינדיבידואלי, אך לבטח לא ניתן להיות אדישים אל מול השפה שבה ליזה מדברת, שהיא ייחודית לה, ובו בזמן מדברת אל כולנו.

 אוצרת: עדי אנג'ל