החברה העירונית ראשון לציון, תרבות, ספורט, נופש - עמוד הבית

החברה העירונית ראשל"צ לתרבות, ספורט ונופש בע"מ

מופע 70 ליהונתן גפן

קשה עד בלתי אפשרי להתעלם מהסמיכות הקלנדרית בין יום הולדתו ה-70 של יהונתן גפן, שנחגג אמש (שבת) בהופעה בפסטיבל ראשון לציון, ובין גילה של המדינה שבה הוא חי. זו תחגוג בעוד מספר חודשים גם היא 70 אביבים, וגם אם היא עצמה כבר מזמן שברה ימינה בדרכה אל הלא נודע בעוד הוא ממשיך לרעות בשדות שמאל מקלישים - סיפורו האישי, המקצועי והאמנותי של גפן שזור בזה שלה.

נו, אתם מכירים את הביוגרפיה. השושלת הדיינית, ילדות בנהלל, שירות בצנחנים, מלחמת יום כיפור, חבורת לול, הכבש, אביב, שירה, נטשה. קלישאת "תסתכלו עליו ותראו אותנו" עובדת שעות נוספות כשמדובר בגפן, מי שאחראי לכמות מגוחכת של פזמונים קנוניים ויצירה שעד היום ילדים מתחנכים על ברכיה, וגם העמיד אחריו צאצאים שבעצמם מייצגים חלק מאותה ישראליות. ועל כן, "זה לא כל כך נעים להיות בן 70", מופע המחווה שרקם עבורו הבן אביב בהשתתפות משפחה, חברים וקולגות, היה עבור גפן האב בין מסע בזמן לערב "חיים שכאלה", ממש כפי שהעניק מבט על ישראל, יוצריה ומבצעיה הגדולים.
 


אחרי פתיחה שכללה סרטון וידאו ובו פרצופים מוכרים מדקלמים משיריו - בהם הנשיא ראובן ריבלין, הסופר דויד גרוסמן, הסופר (והחתן) אתגר קרת, יהלי סובול, מולי שגב, אמנון אברמוביץ' ויאיר לפיד נושא גיטרה - החל מה שיהפוך בהדרגה, כפי שהגדיר אותו בעל השמחה, ערב זיכרון לאדם חי.

פתיחה אירונית משהו דווקא עם "יכול להיות שזה נגמר" (אומרים שהיה פה שמח) של שם טוב לוי, ומשם מעבר ל"הנסיך הקטן", נותנים מעט את הרושם שמדובר בשירים שבשל אופיים הרגוע היו צריכים להתמקם דווקא באמצע הסט-ליסט. קורין אלאל מרימה מעט את האווירה עם "שיר לשירה" בביצוע נהדר כמו השיר עצמו, אחריה שלמה יידוב בביצוע יפה ל"שיר בין ערביים", אבל ניכר שהרגע שבו הערב מתחיל להתרומם לגבהים הוא כאשר אושיק לוי עולה על הבמה, מבצע כמובן את "יונתן סע הביתה", ומוכיח שגם בגיל 73 הוא יכול ללמד לא מעט אומנים דבר או שניים על ריצוי קהל. ייתכן שמכל השירים - דווקא זה השיר שבו היה צריך לפתוח את הערב.
 


בזה אחר זה הם עלו, שמות כמו יוני רכטר, דני ליטני בקאבר לדילן (המשורר, לא הנכד) דיוויד ברוזה (והאישה שאיתו), יעל לוי, שלום חנוך עם "אבשלום" ויהודה פוליקר – ש"פחות אבל כואב" שלו נחשב לאחד משיאי הערב. כולם מרעיפים שבחים ומעלים זיכרונות עבודה משותפת עם מי שגוף העבודה שלו מדבר הערב בפני עצמו.
 
רמת הביצועים לא תמיד הייתה אחידה, והיה קל מאוד לזהות את הרגעים החשובים של הערב (הילדים אביב ושירה בביצוע מקסים ומתבקש ל"אבא סיפור", מתי כספי ב"דקת דומייה" ויהונתן עצמו בקטעים כמו "רכבת העמק" ו"היונה הלבנה כבר זקנה"). אבל ההפקה המכבדת, שמות המשתתפים והחומרים עצמם – שלטעון כי עמדו במבחן הזמן יהיה אנדרסטייטמנט - העניקו את התחושה שמדובר במעמד נדיר. ערב שבו אדם חוגג את עצמו ואת יצירתו וזוכה להערכה עוד בזמן חייו. מסוג המופעים שסביר שייחקקו בלב העומדים במרכזם ושהיה ראוי שיזכו לתיעוד, סיקור והנצחה שישאירו אותם בתודעה הישראלית, כמו משדרים אייקוניים שמשודרים בריפיט בטלוויזיה בכל יום עצמאות.

 

"הנה אני עדיין כאן, מופיע לי", אומר גפן בתחילת הערב. "והערב אגיש לכם באהבה אשכולות ענבים של שירים שבמשך השנים הפכו ליין שהבשיל לאט ביקב של אבן", הוא ממשיך, מתאר בציוריות אופיינית - ובדיוק קצת פחות אופייני - את הנוכחות של שיריו גם היום במאגר נכסי הצאן וברזל של התרבות הישראלית. בהמשך הוא יקנח בברכת "ברוך אתה ה', מלך הכבשים, בורא פרי הגפן". "כותב שנון במחלוקת", מתאר אותו מתי כספי, בעוד דיוויד ברוזה יסתפק ב"אהובי" קצר, שמתאר את הקשר החברי, העמוק והקרוב של השניים לאורך השנים.
 
הערב נחתם בביצוע יפה של משפחת גפן, ברוזה ויוני רכטר ל"לילה טוב", וניכר שכל הנוכחים במעמד הגיעו לערב לא מתוך חובה אלא מתוך רצון להודות למי שתרם רבות לקריירה שלהם – לחלקם כתב גפן להיטי ענק, עם אחרים כתב שירים שהפכו קלאסיקות. כותב שורות אלה יטען שהיעדרם של שירים מסוימים מהערב, מזן "הבלדה על חדווה ושלומיק", "אוריה החיתי" או "אין מדינה לאהבה", הוא תמוה, במיוחד נוכח רגעים שהיה אפשר לוותר עליהם כמו "גמרתי להכין את כל השיעורים", אבל בחירת שירים וטעם הם עניין סובייקטיבי.

דבר אחד, לעומת זאת, היה קשה להכחיש, והוא שבעוד גפן קיבץ אתמול על במה אחת קבוצה מרשימה של אומנים מהשורה הראשונה בתרבות הישראלית, זה רק הבליט את היעדרם של מוזיקאים צעירים יותר מהתוכנית האומנותית של הערב. וזה מוזר במיוחד נוכח העובדה שנפיל הפזמונאות עבד בשנים האחרונות עם זמרים כמו אפרת גוש ושלומי שבן, מייצגים ראויים של דור זמרים צעיר יותר. בלעדיהם, לרגע מתגנב חשש שמא יצירתו של גפן תישאר בידי הגווארדיה הישנה של המוזיקה הישראלית ולא תחלחל גם אל דורות ההמשך.



"כמעט כל השירים שלי הם שירי אהבה, כל כך הרבה שירים על מחלת נפש אחת", אומר גפן בשלב מסוים בערב, אבל שוכח לציין שלא בהכרח מדובר על אהבה לאישה. לעיתים זו אהבה לסאטירה, לסימפוניה, לנוסטלגיה או אכן למחלת נפש, כפי שהוא עצמו כתב ב"דיפרסיה אהובתי". אבל לפני כל אלה, גפן שייך לזן נדיר של כותבים ששיריהם, ממש כפי שניתן לפרשם כשירי אהבה לאישה, באותה מידה יכלו להיכתב למדינה.
 
 
אין עוד הרבה כותבים מסוגו, זה בטוח, ספק אם עוד יהיו. וערבים כמו זה שהתרחש אמש הם תזכורת ראויה לכך שכמה מהכותבים המקומיים הגדולים עוד מסתובבים בקרבנו, כנים ובועטים כתמיד, מאמינים עוד בכוחה של מילה. אם נחזור להקבלה שבה פתחנו, סיפורה של ישראל, על מלחמותיה ותלאותיה, מתפתח בין כתביהם. חלקם ממש מתחדדים, נותנים את הרושם שעם כל הזמן שעבר לא הרבה באמת השתנה כאן. חלקם כמו יין טוב, כמו גפן עצמו, משתבחים עם הזמן. או כמו שברוזה שר במילים שכתב לו יהונתן: "הליצן נהיה למלך, הנביא נהיה ליצן, ושכחתי את הדרך, אבל אני עוד כאן".

קרדיט צילום: אבי קקון
קרדיט: עמי פרידמן YNET
הצטרפו אלינו ברשתות החברתיות
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד