תערוכת קיר אמן של האמנית אתי וידר-ורצר מורכבת משתי סדרות עבודה שלה ולהן תכונות משותפות. מתוך שיחה עם האמנית מבינים ששני דברים עיקריים מעניינים אותה בגוף עבודה זה, אחד מגיע מהכיוון החושי: החומרים השונים שהיא משתמשת בהם ומגרים אותה להתנסויות ויזואליות/אסתטיות והבעתיות, השני בא מכיוון התוכן והמחשבה: התהייה לגבי הדימוי של עצמה, התפיסה את עצמה כמורכבת מהאנשים האחרים השייכים לעולמה או פגשה בדרכה. העובדה שלא ניתן להצביע על דימוי מסוים כמייצג אותה ולומר זהו, זאת אני.

ג׳ניפר בלוך, אוצרת התערוכה

חוה זכאי- עוצמת הנפש

אוצרות מירי סיגל דרליך וורד לבנון פרנטא

חוה זכאי נולדה ברפובליקת ויימאר (גרמניה שבין מלחמות העולם) ועלתה לארץ שבועיים לפני מלחמת העולם השנייה ב1939. 

זכאי שספגה מילדות את חווית הציור המשיכה לפתח אותה, וגיבשה אותה לציור אקספרסיבי בעל קו מצד אחד רגיש ומצד השני סוער שהוא ייחודי לה, המבטא את עוצמת נפשה של האמנית החודרת כמו סיסמוגרף למעמקי נפשם של הדמויות המצוירות.

חוה זכאי משתמשת בחומרים טבעיים ליצירת הצבעים: כורכום, בצל, זפת, המצא עליהם היא מציירת: דלתות, מזונית ועוד חומרים מגוונים. עבודותיה טומנות בתוכן סקרנות, תעוזה, ניסוי ותהייה. זכאי מספרת שהמשחק בחומרים מסייע לה לתפוס את מבט העיניים בדמויותיה, הבעת העיניים כצוהר לנשמה, ציוריה חודרים פנימה בווירטואוזיות מרשימה.

 לא ניתן להישאר אדישים מול עוצמת הנפש והחיוניות שחוה  זכאי מקרינה בגיל 92.

"אני מאחלת לי ולנו על כל יום שעוד חיים על כל יום שעוד אנו הולכים על הרגלים, להמשיך הלאה, להיות סקרנים, לקרוא, וליהנות מעיניים טובות כי העולם מעניין!"

ורד לבנון פרנטא 

ויקי סקנדריון/ השחר של ונוס

מיצב

ליווי אוצרותי: ויויאן בירקנפלד

"בשעת לילה מאוחרת אי שם במעבי היער התקיים טקס חניכה מסתורי. בסיומו, עם עלות השחר, השילה ונוס את קליפתה הבוצית מעליה ויצאה לדרך חדשה שאיש מלבדה אינו מכיר"

פרטים על העבודה

"השחר של ונוס", חומרים אורגנים, פיגמנט, קפה, שיער וחוט תפירה בטכניקה מעורבת, 2021

חוה גל-און: שבילי המרץ

בתערוכה הנוכחית חוה גל -און מציגה עבודות מן השנה האחרונה, שנוצרו כולן בהשראת נוף ישראלי מאוד בשרון, אבל מנהל ות דיאלוג סמוי עם מקומות רחוקים: שלוש עבודות

בולטות בתערוכה הן ציורים שנעשו על גבי מניפות ענק שנרכשו בטיול בסין, אובייקטים מן-המוכן ששימשו לה כמצע; יתר העבודות נעשו על גבי שקי יוטה ופשתן שהגיעו גם הם

מארצות רחוקות, כשבחובם פולי קפה. עכשיו, כשהם מרוקנים מתוכנם המקורי, הם מותמרים ליצירות אמנות שנושאות דימויי ם ומסריםשהם בעיקר מכאן (הציורים) ומעט משם

(הדימויים הגרפיים שהודפסו על השקים במקור).

ההשראה לכל העבודות בתערוכה נובעת משולי הישוב שבו מתגוררת האמנית, מהנופים המלווים את השביל בו היא מקיימת את הצעדה היומית שלה. השביל הזה זכה בפיה לכינוי

"שביל המרץ רמה"ש", כרפרנס ל רחוב בו נמצא הסטודיו שלה בקרית-המלאכה בתל- אביב.

המשמעות כאן היא כפולה, שכן הצעידה היומית וההתבוננות בפרטי הנוף ממריצים את הגוף והנפש, אבל בו בזמן הם ממריצים את תהליך היצירה באמצעות אין ספור דימויים אותם

היא מלקטת באמצעות מצלמת הטלפון. השדות, הנוף המשתנה בהתאם לעונה ולגידולים החקלאיים, הציפורים, כולם נקלטים בעדשת המצלמה ומודפסים במדפסת הביתית. אחרי

מיון בסטודיו, חלקם הופך לסקיצות לעבודות, שאת חלקן ניתן לראות כאן בתערוכה.

התהליך מעלה על הדעת את הציירים האימפרסיוניסטים, ו בעיקר הפוסט- אימפרסיוניסטים שיצאו מן העיר אל הטבע כדי לרשום ולצייר את רשמיהם. ציורי ארל בדרום צרפת של ואן -

גוך, וציורי טהיטי של גוגן הם שתי דוגמאות לכך; ואכן יש בעבודותיה של גל- און משהו אימפרסיוניסטי", מיידי, המבקש ללכוד את הרוח והרגע, את ההתרשמות, מבלי להיות

נאמנה לפרטים הקונקרטיים של הנוף. במניפות למשל, שכל אחת מהן מת אפיינת בהיבט שונה של התרשמויות האמנית (מבט אל השמים, שבילים וציפורים, פרחים), נפרשים קטעי

נוף שבחלקם הגדול מתארים את אותו המקום אך מזוויות שונות, בהסטה קלה של עדשת המצלמה, או בגוונים משתנים, בהתאם לשעות היום ולעונות השנה. פוטנציאל הקיפול

והפרי ֹשה הטמון במניפה מהדהד את הפעילות היומיומית של היציאה אל הנוף הפתוח, החזרה אל הישוב והבית הסגור, וחוזר חלילה.

חוה גל -און בחרה, בתערוכה זו כמו באמנותה בכלל, לצעוד בשביל משלה בעולם האמנות הישראלי, בשולי הדרך הראשית והבטוחה. היא לא נענית לכללים המקובלים ולאופנות

חולפות אלא יוצרת אמנות אישית ויוצאת דופן. חלק משמעותי ביצירתה מתאפיין בשימוש בחפצים מן המוכן (רדי -מייד), שנרכשים או נאספים מהרחוב, ומטופלים ביד אוהבת עד

להפיכתן לעבודות ייחודיות. התוצאה היא יצירה עשירה ומגוונת מאוד שהכול בה מותר: הנושאים, המצע ואמצעי הציור.