בן שלושה חודשים היה זיגי כשאובחן לקוי בפיגור שכלי בלתי הפיך. למרות שלמד בבית ספר מיוחד עם לקויות כשלו הוא מעולם לא ידע קרוא וכתוב. עם זאת, הסביבה הטבעית בה גדל, מגרש הכדורגל של הפועל ראשון לציון, הצליחה לממש את הפוטנציאל הגלום בו.

מידי יום, עם שובו מבית הספר, מיהר שאול למגרש הכדורגל שהיה בראש סדר העדיפויות שלו. שם עמד מאחורי הגדר שהקיפה את מגרש הפחים הישן בעיר, צפה בשחקנים במהלך האימונים והחזיר את הכדורים שנבעטו אל מחוץ לגדר. השחקנים ידעו על מי לסמוך – שאול רדף אחרי כל כדור והחזירו למגרש.

השחקנים והכדורגל היו אהבת חייו. בגיל תשע כולם כבר הכירו אותו כאוהד מושבע של הפועל ראשון לציון והוא הפך לסמל מיתולוגי. המאמנים, המנהלים, השחקנים והאוהדים לא יכלו בלעדיו. שאול בלט על הקו הלבן.

בכל משחק הצטרף לשורה הראשונה של המכובדים במגרש כשהחליפה והעניבה תפורים ומחויטים על גופו ומי שלא הכיר אותו מקרוב, חשב כי הוא אחד המנהלים הבכירים של הקבוצה.

למרות הנזק המוחי, ההנהלה מינתה אותו למחסנאי הקבוצה. הוא סיפק תמיד את כל צרכיהם של השחקנים, דאג להם, החזיר את הציוד למקומו ועודד את רוחם לפני כל משחק. יתר על כן, התבלט שאול בכך שזכר את כל תוצאות המשחקים שהיו לפני שנים רבות כאילו היו אך אמש.

שאול נפטר ממחלה קשה בגיל 59. מעולם לא הקים משפחה ולא היה מי שיקרא לו אבא. יהי זכרו ברוך.