החברה העירונית ראשון לציון, תרבות, ספורט, נופש - עמוד הבית

החברה העירונית ראשל"צ לתרבות, ספורט ונופש בע"מ
חיפוש חוגים
דלג על חיפוש חוגים
הרשמה בקליק ראשון
לנוחיותך, ניתן לחפש את המסגרת המבוקשת על פי שם הצהרון / שם הגן / שם בית הספר / חוג
לוח אירועים
דלג על לוח אירועים
לוח אירועים

בראשון לציון מוצגת התערוכה הכי מעניינת כרגע בישראל

תחת מעטה כבד של לוק מתנ"סי, בלי שמץ ממכובדות הקובייה־הלבנה הגלריסטית, מוצגת כעת אחת התערוכות המעניינות. אפילו שם אין לה. האוצרת, אורית חסון־ולדר, זימנה יחד ארבעה אמנים. אלה מציגים בסדנה לאמנות בראשון לציון סביבות פיסוליות ועבודות וידיאו, בלי יומרה, בלי יוהרה, בקלילות.

בחלון הכניסה הפונה לרחוב מציגה אורי לוין את מיצב הווידיאו "הרכבה". הוא מתחיל בתצלום "אווירה" נוגה של עציץ קטן ובו קקטוס מונח על רקע קיר מסויד — מעין דימוי-העל של הישראליות כפי שכבר נטחן עד דק — ובמקביל, הפרוטוטייפ של קישקשתא העשוי מהרכבה בוטנית של שני זנים. יד נעלמה זורקת על העציץ הלירי הזה כדור טניס ומאיימת להפיל אותו. מתברר שזו האמנית, המשתעממת בחדר המתנה, אולי משרד הפנים ואולי משרד אחר, משחקת בכדור. אמא שלה מרימה את הכדור. ואז, לא ברור מי משתיהן זורקת אותו שוב, העציץ נפגע, הקקטוס נופל על צדו, האדמה נשפכת מתוכו.


  
מתוך עבודת הווידיאו של דני מיכאל רוזנברגדני מיכאל רוזנברג

לצד הווידיאו הקצרצר מוצג "המקור", עציץ אמיתי ובו צמח קקטוס, מאחוריו תצלום של קקטוס שהורכב מכמה צמחים בפוטושופ. ביחד המערך הפיסולי־צילומי הזה מתקבל כגרסה פארודית על האמנות של גדעון גכטמן, על נוסח ההצבה ביחד של האובייקט וייצוגו, של חזרתיות במשלבים סמנטיים שונים ושל סימביוזת אם־בת המשולה לצמח שאוחד לו יחדיו. לוין נוקטת אמצעים המרוקנים כל מחווה מכוחה, מין אידיוטיזם יבש וליטרליות המסרסים כל מוטיבציה אלגורית. אנחנו נשארים עם בדיחת קרש, עם מיתוס הצבר (שנפל חלל) כאפקט של סתימות ונונסנס.

העבודה מוצגת במסגרת הפרויקט "חלון אמנית", שבו יוצגו בחלון הסדנה הפונה לרחוב באופן קבוע יצירות של אמניות, פרויקט שהוא תגובה "להצבה הרווחת ולמושג 'קיר אמן'", כלשון האוצרת.

גם דני מיכאל רוזנברג מלהק את הוריו בעבודת וידיאו, אף היא קומית במובהק. עלילתה פשוטה והיא הולכת וצוברת איכות צ'פלינית הגובלת בהתרחשויות נוסח "שכחו אותי בבית". בסרט נראה רוזנברג כשהוא מתעקש לשיר את "איך אדע", שירה של עדנה פלג, למורת רוחם של הוריו. הסרט מתחיל מהסוף – רוזנברג שר "בשמים יפה התכלת" מעל קבר הוריו. משם חוזרים אחורה - הוא עומד באמצע הסלון כמו איזה ילד בן 30 עם חום גבוה ומזמר להם "ועודני ילד". הם דורשים ממנו להפסיק. עוברים למטבח, הוא אחריהם. עם גיטרה ומגבר רודף אחריהם בכל חדרי הבית. הם טורקים דלתות ומגיפים חלונות והוא מתייצב מול המרפסת בעזרת מנוף, צונח אליהם מהגג בסנפלינג, בינתיים השיר מתנגן, כן כן. הוא נודניק אובססיבי המטריד את הוריו המסרבים להכיר בכישרונו, בדאון הוא מרחף מעליהם בעת שהם עושים ג'וגינג בשדות, נוקם בהם על השאלה הטורדנית "נו, ילד,  מה תרצה לעשות כשתגדל?", הורג אותם ברכות.

שי עיד אלוני מציג את "קו גבול מגרש", מיצב פיסולי לבן הכולל תהלוכה דוממת של דמויות טוטם שפוסלו מחומרים וחפצים מצויים, ג'אנק ושאריות רהיטים וחומרי בנייה, ביחד הם מין להקת זומבים אלגנטית. חבורת הפסלים מושפעת מקומיקס ואנימציה, מעין פסלי רישום קלילים עם זיקה לקבוצת ספורט. לאחד בעל פני שלד יש מגבת על הראש, אולי כדורגלן ואולי פרעה, לאחר שמוטה מגבת על הצוואר, לשלישי יש בטן מכדורי־רגל. כל מיני מוטות נהפכו לשרביטים. הם עומדים במערך הגנה כמזמינים למשחק או כחפצים המגדירים מגרש בעבור הצופה, המראה הכללי נראה ספורטיבי וחייזרי גם יחד. אחד ממקורות ההשראה, כותבת האוצרת, "הוא רצף מבנים בין שכונת רמת אליהו המאופיינת במהגרים מאתיופיה לבין השכונות המערביות המתחדשות, אשר נבנו כמעין 'גוש חוסם'. שם המיצב, 'קו גבול מגרש', הוא מושג המשותף למשחקי מגרש ולבנייה אדריכלית ומגדיר את הגבולות שבהם ניתן לקיים את הבנייה האדריכלית ואת חוקי המשחק".
  

 
שי עיד אלוני, "קו גבול מגרש", פרט,   2015 צילום:אבי קקון

באותו חלל מציג גיל יפמן מיצב פיסולי נוסף, "חזון העצמות הרטובות", המשך לפרויקט שהציג באיצ'יהרה ביפן, ושנעשה בשיתוף תלמידי בתי ספר בראשון לציון במסגרת פעולה סביבתית־חינוכית. התלמידים התבקשו לאסוף שקיות ניילון, ומהן נוצרו הפסלים – עצמות, אברי מין, שדיים, טיפות חלב־דם, עיניים ועוד איברים, עשויים במלאכת סריגה ותלויים גדולים ועגלגלים בחלל. בתוכם שתולים צמחי נוי, כך שהם גם עציצים לעת מצוא, בהליך שהאמן קורא לו "להפוך רעל לתרופה" ובטכניקה שהוא מתאר כ"הפכו חרבותיהם לחוטים וחניתותיהם למסרגות". הניילון הממוחזר, המשמש כפסל־עציץ, מזכיר בה בעת תמונת בלהה חזונית ברוח הנביא יחזקאל ואסתטיקה ביתית מלאת תושייה של מיחזור ועיטור ברוח המקרמה.

בנוסף, חסון־ולדר פתרה בצורה אלגנטית וחכמה את אחד המתחים הוותיקים המלווים את הגלריות העירוניות והפריפריאליות. מצד אחד, קיים הרצון למקצע אותן, להוציא אותן מסד הפרובינציאליות הלא־רלוונטית ולספח אותן אל עולם האמנות. לשם כך דרושה אוצרות רצינית, כזו המוכנה לערוך פרובלמטיזציה של מושגים, דרושים אמנים מחויבים המוכנים להשקיע בעניין למרות הסיכויים המעטים שבכירי עולם האמנות יצפו בתערוכות אלה, ודרוש תקציב שיאפשר להם לעשות פרויקטים במיוחד למקום, לא רק למחזר את מה שכבר הציגו בחללים הנחשבים במרכז.

מצד שני, קיים הלחץ המתמיד של האמנים תושבי האזור להציג את מרכולתם החובבנית, מי בגבס, מי בפימו, גם להם צריך לתת מענה, ניראות, חלל, קצת יחס חם פה ושם.

חסון־ולדר יצרה ויטרינת תצוגה גדולה שהיא מכנה "הגלריה של כל הדברים" בהשראת "מוזיאון הכל" הלונדוני, חדרי הפלאות ואמנות אאוטסיידרית. הוויטרינה מוקדשת ל"יצירות ולאובייקטים הנמצאים מחוץ לשדה האמנות". כעת מוצגים בה אוסף הנעליים המיניאטוריות של דרורה הד, פיסול בכפות תמרים של חיים גולדנברג, הנדסאי מכונות בתעשייה האווירית, ועזבונו של ד"ר הרמן רייך, רופא שיצר בשעות הפנאי בקליניקה יצירות פלסטלינה ביזאריות ומשעשעות המתארות שפע ססגוני של טיפוסים, בעלי מקצועות ומצבים אנושיים.


 .
 "ויאגרה", ד"ר הרמן רייך - תמר לצמן

כאמור, התערוכה מתאימה למי שאינו חייב את שלל העזרים הטקטיים של הגבהת האמנות והרמתה מעם, כגון חללים בועתיים ברמת גימור יוקרתית, משרד חרישי ושוקק עסקאות בצד ותחושת נפרדות מהחיים. הסדנה לאמנות בראשון לציון לא מספקת דבר מאלה – היא ממוקמת בלובי עם חלון לרחוב, אביזריה לרוב בית־ספריים ברוחם ובעיצובם, הליכותיה פשוטות. דווקא מתוך כך, מגובה העיניים, יש טעם באמנות הנחמדה הזאת, מלאת שמחת העשייה, שאינה מלאה מעצמה. זו תערוכה ברוח העמלנות ומלאכת־היד, כזו המוכיחה ש"לכל המשפחה" אינו בהכרח אסון מביך. יותר מכך – חסון־ולדר הצליחה להפיק תערוכה בעלת גוון קומי מובהק, עם יסוד חזק של בדיחות־אמנות או בדיחות על אמנות.

חשוב להגיד – ברוח הפריפריאליות שכל אקטיביסט מתחיל או צנזור ראשי בדימוס נשבעים בשמה, היא אצרה תערוכה המביאה כבוד לביטוי "אמנות קהילתית". מבלי לזלזל, להקל ראש ולהנמיך ציפיות מה"קהילה" שהתערוכה מיועדת לה מצד אחד, ומבלי להזנות את האמנים ואת האמנות מצד שני.

תערוכה בסדנה לאמנות, שאול המלך 5 , רמת אליהו, ראשון לציון.  אוצרת: אורית חסון-ולדר.

 

 

הצטרפו אלינו ברשתות החברתיות
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד